בליל הסדר, לא האחרון,
אלא בזה שלפניו,
חגגנו עם כל משפחתו של בעלי אחיה,
ממש עם - רב.
"חד גדיא" כבר נגמר, השעה הייתה אחר חצות,
כשלפתע ניתן האות,
גיסי, שהוא יאפי תל אביבי מסוגנן,
צעק פתאום,
כמו מתוך חלום:
"יגיע כפייך כי תאכל אשרייך וטוב לך"...
ומיד כל הנשים באופן אוטומטי, ענינו בקול רך.
עברנו ברצף לכל שאר שירי בני עקיבא הרשמיים,
המשכנו לאלו המשונים וההזויים,
משם לשירי מורל, צעקנו ב"אותיות",
וככה עד לשעות הקטנות.
הדורות הצעירים,
הביטו בנו משתאים,
מהו המעין הבלתי נגמר הזה?
מהיכן הוא נובע?
ומהו הגורם לנו ככה להשתגע...
ואכן מידע מטופש בהחלט יושב לנו במוח,
אי שם לחוץ,
ותופס מקום של מידע נחוץ.
רק צריך ללחוץ במקום הנכון,
וה"פעם" מתחיל לזרום.
נראה כאילו הכול היה ברור,
מעיין משנה סדורה,
שבת ארגון, מפקד וצעדה,
שטיפת סניף, מסע, מחנה קיץ,
מחתרות, שוק פורים, וסתם לצאת לשייט,
פעולת אמצע שבוע ,פעולה בשבת, חלוקה לעדות,
אנחנו רצים ברחוב ושואלים אנשים שאלות...
ל"ג בעומר על הר העצמאות, זוכרים?
מכינים כדורי פלאפל אמיתיים,
לא זוכרת אצל אימא של מי,
אבל הוא תימני...
טקסים, אירועים, מסיבות, הופעות,גיבוש,
"אופרטה"- מושג שלא נמצא עוד בשימוש...
כחול לבן, סמל ועניבה,
הורי קראו לה "הסמרטוט"
כאשר בבית התגלגלה.
חופשי, הקשב, עמוד דום, עמוד נוח,
להסתדר בשלשות, להתפקד, איזה בלבול מוח.
שמאל ,ימין, שמאל, ימין, אסור לטעות,
מאחורי לפיד לוהט, שרק לא ישרפו לי השערות...
ופיפי. תמיד אני צריכה,
ואין איפה לעשות...
פק, פק, פק, אני יכולה לשמוע באוזן את הצלילים,
לא יאומן, אני רציתי לנעול סנדלי בנים?
ל-ל-ו-ו-ת,
להציע חברות,
לסרב? להיענות?
ילדיי אינם מאמינים, לא פייסבוק,
לא סקייפ,לא איי סיק יו מינימאלי?
לא סלולר,שום מסר דיגיטאלי?
אפילו לא אינטרקום בכניסה!
רק שריקה...שריקה!
מישהו שורק שריקה בוטחת,
או מהססת,
ומיד כולם במרפסת,
אבל רק אחד
צריך לרדת...
אבל אף פעם לא הולכים לסניף לבד.
"קוראים" אחד לשני.
אני, חצי מהחיים הולכת אחורה לקרוא לעופרה,
והיא קולעת צמות,
אנחנו קוראות לחנה,
ומתחילות לצעוד.
יש שיטה ללכת,
צועדים כמה צעדים
ועוצרים,
כי צריך לחדד איזה נושא,
ובעיקר צריך לצחוק,
זה החוק.
בחצי השני של החיים אני עושה סיבוב,
לקרוא לצמות האחרות,
אימא שלה רוצה שהיא תיקח סוודר,
או תתאמן באקורדיון,
ואני מחכה לה בסלון.
ובכלל העיר מחולקת לקנטונים,לחבלי ארץ,
בכל שבת "המאפיה" של הנשיא יוצאת לדרך,
במסלול מחושב,
לא רוצה לפרט אותו כי את מישהו אשכח...
והן מגיעות ברעש ובאיחור
זה ברור...
והמשולש הרומני
סביב "טבריה" רבתי...
משאית. נוסעים במשאית.
ישיבה בספסלים מאורכים,
מתגלגלים בין ים של חפצים,
ומגלים את החיים...
קובעים איתם ולפעמים הם בכלל לא מגיעים...
איך טיפסנו לשם, אני לא זוכרת,
תודו שרק המשאית זה סרט...
אז מה בעצם התבקשנו לעשות?
מה הייתה הפקודה?
לכבוש את הארץ,להקים מה?
חלקנו אכן התנחלנו,
אתם יודעים שאני מסירה בפניכם את הכובע,
וחלקנו חיים ב"יישוב" של 50 משפחות,
אך הוא צומח לגובה,
ומחולק לדירות...
התמונות שנאספו הם חגיגה,
זה משהו שהיה,ונשכח,ושוב בא.
אל מול התמונות,
בא לי לבכות ובא לי לצחוק.
התמונות הן עדות לאיזה סוג של "יחד"
שיושב באיזה מקום,בפנים,
ונותן איזה דחף לא מוסבר לחיים.
מה נשאר לי?
תורה ועבודה...
תורה כן... והרבה עבודה.
תודה לאופיר וללימור על הנכונות,
ועל החצר המקסימה.
ולדודי, תמי, מיכל, נעמי וברוך, על העשייה.
ולמיקי - הדרייב של הכול, המושך, הדוחף, הלוחץ,
הוא עינה אותנו, לא נתן לנו מנוחה,
פגישה ועוד פגישה,
יש רק "כן" ואין אף פעם "לא",
זה שאתם כאן, זה רק בגללו.
אסתי גריזים,יולי 2011
אלא בזה שלפניו,
חגגנו עם כל משפחתו של בעלי אחיה,
ממש עם - רב.
"חד גדיא" כבר נגמר, השעה הייתה אחר חצות,
כשלפתע ניתן האות,
גיסי, שהוא יאפי תל אביבי מסוגנן,
צעק פתאום,
כמו מתוך חלום:
"יגיע כפייך כי תאכל אשרייך וטוב לך"...
ומיד כל הנשים באופן אוטומטי, ענינו בקול רך.
עברנו ברצף לכל שאר שירי בני עקיבא הרשמיים,
המשכנו לאלו המשונים וההזויים,
משם לשירי מורל, צעקנו ב"אותיות",
וככה עד לשעות הקטנות.
הדורות הצעירים,
הביטו בנו משתאים,
מהו המעין הבלתי נגמר הזה?
מהיכן הוא נובע?
ומהו הגורם לנו ככה להשתגע...
ואכן מידע מטופש בהחלט יושב לנו במוח,
אי שם לחוץ,
ותופס מקום של מידע נחוץ.
רק צריך ללחוץ במקום הנכון,
וה"פעם" מתחיל לזרום.
נראה כאילו הכול היה ברור,
מעיין משנה סדורה,
שבת ארגון, מפקד וצעדה,
שטיפת סניף, מסע, מחנה קיץ,
מחתרות, שוק פורים, וסתם לצאת לשייט,
פעולת אמצע שבוע ,פעולה בשבת, חלוקה לעדות,
אנחנו רצים ברחוב ושואלים אנשים שאלות...
ל"ג בעומר על הר העצמאות, זוכרים?
מכינים כדורי פלאפל אמיתיים,
לא זוכרת אצל אימא של מי,
אבל הוא תימני...
טקסים, אירועים, מסיבות, הופעות,גיבוש,
"אופרטה"- מושג שלא נמצא עוד בשימוש...
כחול לבן, סמל ועניבה,
הורי קראו לה "הסמרטוט"
כאשר בבית התגלגלה.
חופשי, הקשב, עמוד דום, עמוד נוח,
להסתדר בשלשות, להתפקד, איזה בלבול מוח.
שמאל ,ימין, שמאל, ימין, אסור לטעות,
מאחורי לפיד לוהט, שרק לא ישרפו לי השערות...
ופיפי. תמיד אני צריכה,
ואין איפה לעשות...
פק, פק, פק, אני יכולה לשמוע באוזן את הצלילים,
לא יאומן, אני רציתי לנעול סנדלי בנים?
ל-ל-ו-ו-ת,
להציע חברות,
לסרב? להיענות?
ילדיי אינם מאמינים, לא פייסבוק,
לא סקייפ,לא איי סיק יו מינימאלי?
לא סלולר,שום מסר דיגיטאלי?
אפילו לא אינטרקום בכניסה!
רק שריקה...שריקה!
מישהו שורק שריקה בוטחת,
או מהססת,
ומיד כולם במרפסת,
אבל רק אחד
צריך לרדת...
אבל אף פעם לא הולכים לסניף לבד.
"קוראים" אחד לשני.
אני, חצי מהחיים הולכת אחורה לקרוא לעופרה,
והיא קולעת צמות,
אנחנו קוראות לחנה,
ומתחילות לצעוד.
יש שיטה ללכת,
צועדים כמה צעדים
ועוצרים,
כי צריך לחדד איזה נושא,
ובעיקר צריך לצחוק,
זה החוק.
בחצי השני של החיים אני עושה סיבוב,
לקרוא לצמות האחרות,
אימא שלה רוצה שהיא תיקח סוודר,
או תתאמן באקורדיון,
ואני מחכה לה בסלון.
ובכלל העיר מחולקת לקנטונים,לחבלי ארץ,
בכל שבת "המאפיה" של הנשיא יוצאת לדרך,
במסלול מחושב,
לא רוצה לפרט אותו כי את מישהו אשכח...
והן מגיעות ברעש ובאיחור
זה ברור...
והמשולש הרומני
סביב "טבריה" רבתי...
משאית. נוסעים במשאית.
ישיבה בספסלים מאורכים,
מתגלגלים בין ים של חפצים,
ומגלים את החיים...
קובעים איתם ולפעמים הם בכלל לא מגיעים...
איך טיפסנו לשם, אני לא זוכרת,
תודו שרק המשאית זה סרט...
אז מה בעצם התבקשנו לעשות?
מה הייתה הפקודה?
לכבוש את הארץ,להקים מה?
חלקנו אכן התנחלנו,
אתם יודעים שאני מסירה בפניכם את הכובע,
וחלקנו חיים ב"יישוב" של 50 משפחות,
אך הוא צומח לגובה,
ומחולק לדירות...
התמונות שנאספו הם חגיגה,
זה משהו שהיה,ונשכח,ושוב בא.
אל מול התמונות,
בא לי לבכות ובא לי לצחוק.
התמונות הן עדות לאיזה סוג של "יחד"
שיושב באיזה מקום,בפנים,
ונותן איזה דחף לא מוסבר לחיים.
מה נשאר לי?
תורה ועבודה...
תורה כן... והרבה עבודה.
תודה לאופיר וללימור על הנכונות,
ועל החצר המקסימה.
ולדודי, תמי, מיכל, נעמי וברוך, על העשייה.
ולמיקי - הדרייב של הכול, המושך, הדוחף, הלוחץ,
הוא עינה אותנו, לא נתן לנו מנוחה,
פגישה ועוד פגישה,
יש רק "כן" ואין אף פעם "לא",
זה שאתם כאן, זה רק בגללו.
אסתי גריזים,יולי 2011
 |
| היום |
 |
| ...ואז |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה